הנסתר שנותר

פנים מתגלות ברכות מתוך שכבות של מרקם, צל וצורות בגוני אדמה, תלויות בין הסתר לגילוי. היצירה בוחנת את הקשר שבין צניעות ליופי, ומציגה יופי שאינו דורש תשומת לב, אלא נחשף בהדרגה דרך עומק, מסתורין ואיפוק. המרקמים האורגניים מקיפים ומתמזגים עם הדמות, עד שהגבול בין הצורה האנושית לבין יסודותיה הנצחיים של הבריאה מיטשטש. הפנים המכוסות חלקית מזמינות התבוננות ולא הבנה מיידית. עין אחת מביטה החוצה בנוכחות שקטה, בעוד שאר הדמות עטופה בשכבות זורמות המזכירות בד, קלף, עלי כותרת או אבן עתיקה. עמימות זו עומדת בלב היצירה, ומרמזת כי הדברים העמוקים והנצחיים ביותר הם דווקא אלו שאינם נחשפים במלואם. רוויית מרקם ובעלת פלטת צבעים מאופקת, היצירה מדברת על יופי שאינו תלוי בזמן או באופנה — יופי השורשי בכבוד פנימי, בצניעות ובחן נצחי.