מדורת השבט

מדורת השבט - תצורות ליכטנברג נשלטות חלקית על לבידים ממוחזרים עם צבעי טקסטיל ואיפוקסי עם פיגמנט נציץ. נעשתה עבור תערוכת "כוריאוגרפיה של צבע" - שאני בטח אחד המעטים שהכותרת הזו מבעיתה אותו. אבל צבע וריקוד הם החלטה ונוכחות ברגע - שני פחדים מרכזיים בחיי. העבודה מציגה את החוויה שלי מכיתה ד', כשיום אחד משחקי חברה הפכו לריקודים, בלי חוקים ובלי מנצחים, ושוב ושוב, נשארתי בצד, עד שנות הארבעים. כמה שיותר ניסו לעזור, כך יותר התרסקתי כנגד חומות הציפיה והכישלון. תחת שמיים אפריקאיים המייצגים עבורי את מולדת האנושות, מנקודת מבט מציצנית וחיצונית, ציירתי 7 דמויות, אחת מהן נחבאת; תחת כוכבים, שקיעה, ואור יום, לתת ממד זמן ארוך מהווה - כדי לתת מקום וחמלה לאותו ילד שהייתי, שאני, שעדיין בוכה בצד - בינתיים. כדי לגדול ממנו והלאה - מהצלחה וכישלון אל פשוט להיות. בתערוכה התרחש מפגש של ריקודים אקסטטיים, ובעלת הגלריה הזמינה אותי, אז לפני שהפחד יצוף, תפסתי רכבת והשתתפתי. זה היה אחד הדברים הכי מפחידים שעשיתי בחיי, אבל היה רגע שבו, במקביל לפחד, הרגשתי את הריקוד בי, מבפנים, לא כחידה לפתור או כמסיכה מסתירת פחד, אלא כתיאבון. רק כמה רגעים. פתרתי את כל הבעיה כמו בסרט הוליוודי? לא. אבל זה תקדים, וגם על ההזדמנות הבאה אקפוץ.