
כואב אבל פחות
שם היצירה לקוח מתוך שירו של יהודה פוליקר "פחות אבל כואב" שכתב יהונתן גפן בשנת 1990. הביטוי מתאר בעיניי תהליך של החלמה, התגברות על פרידה או התמודדות עם משבר – המצב שבו הכאב עדיין נוכח, אך עוצמתו פחתה והזמן מתחיל לעשות את שלו. ציירתי אותו לאחר משבר אישי והאובייקט במרכזו, מבלי להתכוון, הזכיר לי לב אנושי או ריאות אנושיות. עם זאת, הצבעים שלו משמחים ומבטאים אופטימיות. ואם תרצו לקרוא איך הAI מתאר את היצירה: משטחים בוורוד אבקתי, לבן ואפור בהיר נפרשים זה על גבי זה, וביניהם מופיעים כתמי ארגמן זעירים ונתזים עדינים. שכבות האקריליק משלבות כיסוי שקוף למחצה, גריפות מכחול ואזורים חומריים ובולטים, היוצרים קצב שקט על פני הקנבס. הצבעוניות המרוככת מעניקה לעבודה אופי רגוע ואוורירי, המתאים לחדר שינה, לסלון בהיר או לפינת עבודה.

ליאת סגל מנשה
ליאת סגל-מנשה עוסקת בעיצוב משקפיים ביום-יום ובציור אבסטרקטי בלילה. קצת אחרי שהילדים נרדמים היא מוציאה את הצבעים והקנבס ומפליגה. מאז שהיא ילדה, ליאת עוסקת באומנות. האומנות משנה את פניה אחת לכמה שנים, ובעשור האחרון הציור האבסטרקטי הוכיח שהוא כאן כדי להישאר. ליאת שואפת בציוריה להעביר רגש, תחושה של מה שהעין לא בהכרח רואה. למשל, היא שואפת להרגיש פריחה מבלי לצייר פרח בצורה מסורתית. הצבע הוורוד בחר בה, כל ציור שהתחילה הסתיים באם רצתה או לא, כוורוד. הוורוד על גווניו השונים הוא טביעת האצבע שלה כאומנית. כל ציור נחתם מאחורה עם ציטוט משיר ישראלי או לועזי שהזיז משהו בלב שלה, ומעביר לדעתה את המצב הנפשי שהייתה בו בזמן הציור או את הרגש שניסתה להעביר לקנבס.
ליאת סגל-מנשה עוסקת בעיצוב משקפיים ביום-יום ובציור אבסטרקטי בלילה. קצת אחרי שהילדים נרדמים היא מוציאה את הצבעים והקנבס ומפליגה. מאז שהיא ילדה, ליאת עוסקת באומנות. האומנות משנה את פניה אחת לכמה שנים, ובעשור האחרון הציור האבסטרקטי הוכיח שהוא כאן כדי להישאר. ליאת שואפת בציוריה להעביר רגש, תחושה של מה שהעין לא בהכרח רואה. למשל, היא שואפת להרגיש פריחה מבלי לצייר פרח בצורה מסורתית. הצבע הוורוד בחר בה, כל ציור שהתחילה הסתיים באם רצתה או לא, כוורוד. הוורוד על גווניו השונים הוא טביעת האצבע שלה כאומנית. כל ציור נחתם מאחורה עם ציטוט משיר ישראלי או לועזי שהזיז משהו בלב שלה, ומעביר לדעתה את המצב הנפשי שהייתה בו בזמן הציור או את הרגש שניסתה להעביר לקנבס.