ילדה ילדה ילדה
"ילדה ילדה ילדה” היא עבודת רקמה בחוט שחור על בד, המבוססת על דמותה של סבתי בילדותה בעיר עדן שבתימן. במבט ראשון נראית ילדה מול עיר, אך מאחורי הדימוי התמים מסתתר עתיד שכבר נקבע עבורה: נישואים בגיל 12 ואימהות בגיל 13. העבודה עוסקת בנישואי ילדות - מציאות שהתקיימה בעבר במשפחתי ועדיין קיימת במקומות שונים בעולם. באמצעות קו רקום עדין ושקט, היצירה מבקשת לתת נוכחות וקול לילדות שנשללה מהן הילדות וגם את הזכות לבחור. הקטגוריה (הדפסים) נבחרה בלית ברירה - לא היו מספיק אפשרויות - הייתי בוחרת כמובן ב-רקמה. עותקים נוספים ירקמו לפי דרישה.
כמות
מירב שקד
בעבודות הרקמה שלי אני עובדת בשחור ולבן, על בד חשוף ופשוט. באמצעות החוט אני מחברת בין זיכרונות אישיים ובין־דוריים, סיפורים משפחתיים, אירועים ומקומות שהותירו בי סימן. הרקמה עבורי היא פעולה של חקירה פנימית. דרך הקו השחור אני מנסה להבין את המקומות שממשיכים לפעול בתוכי - גם אם אני מודעת להם וגם אם לא. הדימויים נבנים מתוך שכבות: בית, נוף, דמות, שורשים, גוף, קווים סבוכים וצורות אורגניות. הם מספרים על תנועה בין יציבות להתפוררות, בין שייכות לזרות, בין עבר להווה. הבחירה במונוכרומטיות מדגישה את הדיכוטומיה שבין שחור ללבן, בין קצוות, בין שפל וגאות. כאדם אני מכירה את התנועה הזו: עליות וירידות, תקופות של נפילה ורגעים של התרוממות. כאומנית שעובדת בעיקר על פרויקטים אני פועלת במחזוריות של אינטנסיביות ודממה: תקופות של ריכוז, מאמץ ופעולה, ולאחריהן שקט, חוסר והתרוקנות. החיים הם גם הסבך, גם הקרע, גם התפר וגם האפשרות להמשיך. ברגעים הקשים אני מחזיקה באמונה שאחרי כל ירידה יש עלייה, שגם בנפילה יש בחירה ושבתוך כל ניסיון טמון נס. אני שואפת שהאמנות שלי תהיה מקום של עדות, ריפוי וכוח, שתאפשר לאחרים לזהות בתוכה משהו מעצמם ולהיזכר שגם בתוך חושך, קיים חוט של תקווה.
בעבודות הרקמה שלי אני עובדת בשחור ולבן, על בד חשוף ופשוט. באמצעות החוט אני מחברת בין זיכרונות אישיים ובין־דוריים, סיפורים משפחתיים, אירועים ומקומות שהותירו בי סימן. הרקמה עבורי היא פעולה של חקירה פנימית. דרך הקו השחור אני מנסה להבין את המקומות שממשיכים לפעול בתוכי - גם אם אני מודעת להם וגם אם לא. הדימויים נבנים מתוך שכבות: בית, נוף, דמות, שורשים, גוף, קווים סבוכים וצורות אורגניות. הם מספרים על תנועה בין יציבות להתפוררות, בין שייכות לזרות, בין עבר להווה. הבחירה במונוכרומטיות מדגישה את הדיכוטומיה שבין שחור ללבן, בין קצוות, בין שפל וגאות. כאדם אני מכירה את התנועה הזו: עליות וירידות, תקופות של נפילה ורגעים של התרוממות. כאומנית שעובדת בעיקר על פרויקטים אני פועלת במחזוריות של אינטנסיביות ודממה: תקופות של ריכוז, מאמץ ופעולה, ולאחריהן שקט, חוסר והתרוקנות. החיים הם גם הסבך, גם הקרע, גם התפר וגם האפשרות להמשיך. ברגעים הקשים אני מחזיקה באמונה שאחרי כל ירידה יש עלייה, שגם בנפילה יש בחירה ושבתוך כל ניסיון טמון נס. אני שואפת שהאמנות שלי תהיה מקום של עדות, ריפוי וכוח, שתאפשר לאחרים לזהות בתוכה משהו מעצמם ולהיזכר שגם בתוך חושך, קיים חוט של תקווה.
