חֲלוֹם הַקַּרְקַע

"אֶמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף." (תהילים פ״ה, י״ב) מבעד לעדשת המצלמה, המוצבת נמוך בתוך פריחת החרציות, משתנה נקודת המבט. אין זו עוד ראייה המתבוננת בטבע מלמעלה, אלא מבט העולה מתוך האדמה עצמה. הקרקע, הנתפסת כחומר כבד, שקט ויציב, מתגלה כאן כמקור של תנועה. מתוך החול והעפר פורצים אלפי פרחים צהובים, נפתחים אל האור ונמתחים אל מרחב השמים הכחולים. החרציות אינן רק פרחים הצומחים מן האדמה, הן נעשות הקול שלה. הגבעולים הזקופים יוצאים מן הקרקע ונושאים את הצהוב מעלה, כאילו הארץ עצמה שולחת את מבטה אל השמים ומבקשת לפגוש אותם. "אֶמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף." הפסוק מגלה כאן תנועה של שני כיוונים הנפגשים באמצע. האמת צומחת מן הארץ, מתוך המקום שממנו החיים מתחילים, והצדק נשקף מן השמים ויורד במבטו אל הארץ. הארץ אינה נשארת למטה והשמים אינם נשארים רחוקים, כל אחד פונה אל האחר. חלום הקרקע- האדמה אינה חולמת להיות שמים, אלא להוציא מתוכה את מה שכבר טמון בה ולשלוח אותו אל האור. הפריחה היא תנועת השאיפה שלה: מהשורש אל הגבעול, אל הפרח, אל השמים. ברגע הזה המרחק בין הארץ לשמים נעשה דק. הפרחים ממלאים אותו בצבע, והחלל שביניהם נעשה מקום של מפגש, של נתינה ושל קבלה. מה שנולד למטה פונה למעלה, ומה שמגיע מלמעלה מאיר את מה שצומח מלמטה. הברכה הטמונה בתמונה היא ברכת השאיפה והצמיחה - לזכור שגם מתוך הקרקע הפשוטה והיומיומית שלנו יכולה לצמוח תנועה גדולה של אור. התמונה מזמינה אותנו להישאר מחוברים לאדמה שממנה אנחנו צומחים, ובו בזמן לאפשר לעצמנו להימתח אל מה שקורא לנו מלמעלה. לא לבחור בין שורש לשאיפה, אלא לחבר ביניהם. להישאר נטועים באדמה, ולצמוח אל האור. כך נעשה גם הבית מקום שבו הארץ והשמים יכולים להיפגש, מקום שמזכיר לנו שהחלום אינו דורש לעזוב את הקרקע אלא לגדול מתוכה צילום, נייר, זכוכית, מסגרת 40x50 ס"מ, 50x70 ס"מ, 60x90 ס"מ, 70x100 ס"מ