מול החלון הפרוץ
חייל נשען על קיר מכוסה כתובות בתוך מבנה הרוס, כשסביבו שברי טיח ובטון ומבעד לחלון נפער אור חיוור. הדפסת הדיו על נייר מדגישה את הניגוד בין הציוד הכהה לבין הקירות החשופים והחורבן שבחוץ. הפנים המוסתרות ואלומת האור האלכסונית יוצרות רגע דרוך ומהורהר, המתאים לחלל עבודה או למסדרון.
כמות
דמיטרי פומזן
נולדתי באוקראינה ועליתי לישראל בגיל 18 — יש בי עדיין משהו מהמבט האוקראיני על צילום, ולצידו פיצול שנוצר מהמעבר בין תרבויות ומההסתגלות לחברה חדשה. השירות הצבאי שלי, ביחידה קרבית, השפיע עמוקות על האופן שבו אני רואה ומצלם. מה שמעניין אותי בעבודות שלי זה פרדוקס — התנהגות לא שגרתית במצבים מוכרים, או להפך. אני מחפש נקודת מפגש בין דברים שלכאורה לא יכולים להתקיים יחד: קשיחות מול רכות, פחד מול אהבה, שנאה מול חמלה — לרוב דרך דיפטיכים. דווקא כשההבדל גדול מספיק, מתחיל להיווצר בו משיכה. אני מצלם גם הרבה אוכל — לא את המנה עצמה, אלא את הסיפור הבלתי נראה שבתוכה: התחושה שאנחנו לא תמיד שמים לב אליה, אבל חשים כשמישהו מבשל בשבילנו, ועד כמה עמוק זה יכול לספר על האדם שמאחוריה. מאז השביעי באוקטובר זה מקבל ממד נוסף — סדרה על אוכל בשטח במהלך המילואים, לצד עבודה תיעודית סביב המלחמה עצמה.
נולדתי באוקראינה ועליתי לישראל בגיל 18 — יש בי עדיין משהו מהמבט האוקראיני על צילום, ולצידו פיצול שנוצר מהמעבר בין תרבויות ומההסתגלות לחברה חדשה. השירות הצבאי שלי, ביחידה קרבית, השפיע עמוקות על האופן שבו אני רואה ומצלם. מה שמעניין אותי בעבודות שלי זה פרדוקס — התנהגות לא שגרתית במצבים מוכרים, או להפך. אני מחפש נקודת מפגש בין דברים שלכאורה לא יכולים להתקיים יחד: קשיחות מול רכות, פחד מול אהבה, שנאה מול חמלה — לרוב דרך דיפטיכים. דווקא כשההבדל גדול מספיק, מתחיל להיווצר בו משיכה. אני מצלם גם הרבה אוכל — לא את המנה עצמה, אלא את הסיפור הבלתי נראה שבתוכה: התחושה שאנחנו לא תמיד שמים לב אליה, אבל חשים כשמישהו מבשל בשבילנו, ועד כמה עמוק זה יכול לספר על האדם שמאחוריה. מאז השביעי באוקטובר זה מקבל ממד נוסף — סדרה על אוכל בשטח במהלך המילואים, לצד עבודה תיעודית סביב המלחמה עצמה.
יצירות דומות
