יוסמיטי
מצוקים אדירים מקיפים עמק מיוער, ומפל צר יורד בין קירות הסלע תחת שמיים כחולים ופתוחים. הדימוי הצילומי, המודפס בדיו על נייר, שומר על שכבות האבן, הפסגות הרחוקות והעננים הרכים במרקם גרעיני עדין. המבט הרחב יוצר תחושה של מרחב טבעי שקט ורב־עוצמה, המתאימה לסלון או לחדר עבודה.
כמות
דמיטרי פומזן
נולדתי באוקראינה ועליתי לישראל בגיל 18 — יש בי עדיין משהו מהמבט האוקראיני על צילום, ולצידו פיצול שנוצר מהמעבר בין תרבויות ומההסתגלות לחברה חדשה. השירות הצבאי שלי, ביחידה קרבית, השפיע עמוקות על האופן שבו אני רואה ומצלם. מה שמעניין אותי בעבודות שלי זה פרדוקס — התנהגות לא שגרתית במצבים מוכרים, או להפך. אני מחפש נקודת מפגש בין דברים שלכאורה לא יכולים להתקיים יחד: קשיחות מול רכות, פחד מול אהבה, שנאה מול חמלה — לרוב דרך דיפטיכים. דווקא כשההבדל גדול מספיק, מתחיל להיווצר בו משיכה. אני מצלם גם הרבה אוכל — לא את המנה עצמה, אלא את הסיפור הבלתי נראה שבתוכה: התחושה שאנחנו לא תמיד שמים לב אליה, אבל חשים כשמישהו מבשל בשבילנו, ועד כמה עמוק זה יכול לספר על האדם שמאחוריה. מאז השביעי באוקטובר זה מקבל ממד נוסף — סדרה על אוכל בשטח במהלך המילואים, לצד עבודה תיעודית סביב המלחמה עצמה.
נולדתי באוקראינה ועליתי לישראל בגיל 18 — יש בי עדיין משהו מהמבט האוקראיני על צילום, ולצידו פיצול שנוצר מהמעבר בין תרבויות ומההסתגלות לחברה חדשה. השירות הצבאי שלי, ביחידה קרבית, השפיע עמוקות על האופן שבו אני רואה ומצלם. מה שמעניין אותי בעבודות שלי זה פרדוקס — התנהגות לא שגרתית במצבים מוכרים, או להפך. אני מחפש נקודת מפגש בין דברים שלכאורה לא יכולים להתקיים יחד: קשיחות מול רכות, פחד מול אהבה, שנאה מול חמלה — לרוב דרך דיפטיכים. דווקא כשההבדל גדול מספיק, מתחיל להיווצר בו משיכה. אני מצלם גם הרבה אוכל — לא את המנה עצמה, אלא את הסיפור הבלתי נראה שבתוכה: התחושה שאנחנו לא תמיד שמים לב אליה, אבל חשים כשמישהו מבשל בשבילנו, ועד כמה עמוק זה יכול לספר על האדם שמאחוריה. מאז השביעי באוקטובר זה מקבל ממד נוסף — סדרה על אוכל בשטח במהלך המילואים, לצד עבודה תיעודית סביב המלחמה עצמה.
יצירות דומות
