סנונית בשמי טורקיז ועץ מוזהב
הסנונית חוצה את מרחב הטורקיז בתנועה חדה וקלה, כאילו היא נושאת עמה בשורה של חופש. מולה ניצב העץ המוזהב — כבד, שורשי, כמעט מונומנטלי — נוכחות של זמן, זיכרון ואדמה. המתח בין המעוף לבין העמידה, בין האוויר הפתוח לבין החומר הסמיך, יוצר רגע של כמיהה. הסנונית אינה רק ציפור חולפת; היא נעשית סמל לרצון לפרוץ מעבר לגבולות, להמשיך לנוע גם מול מה שנראה קבוע ובלתי משתנה. זהו מפגש בין ארעיות לנצח, בין חופש לשורשיות, ובין רגע חולף לבין זיכרון שנשאר.
עודד בן מנחם
הציור שלי נולד מתוך שנים של התבוננות בטבע, ובעיקר בציפורים. עבורי הציפור אינה רק מושא לציור ואינה רק ייצוג של יופי. היא נוכחות — לעיתים שקטה, לעיתים קוראת, ולעיתים כמעט נעלמת בתוך המרחב. אני מבקש לתפוס את הרגע שבו היא הופכת מדמות בטבע לסימן של מצב אנושי. בעבודותיי אני מחבר בין התבוננות קרובה בעולם החי לבין שפה חומרית ואקספרסיבית. הציפור המצוירת, המזוהה לעיתים עד רמת המין, פוגשת משטחים מופשטים, שכבות צבע, חריטות, סימנים דמויי כתב, זהב, אדמה ומרקמים שחוקים. המפגש בין הדיוק הפיגורטיבי לבין החופש המופשט יוצר עבורי מרחב שבין מציאות לזיכרון. אני נמשך במיוחד למתח שבין נוכחות לריק. לעיתים הציפור קטנה מול משטח גדול ושקט; לעיתים היא ניצבת מול כתם זהב, צבע או סימן שאין לו פירוש חד־משמעי. החלל שסביבה חשוב לי לא פחות מן הדמות עצמה. הוא מאפשר לציור לנשום — ומשאיר מקום לצופה להיכנס אליו עם הזיכרונות והרגשות שלו. הציפורים שלי נושאות איתן נדידה, שבריריות, הישרדות וחופש, אך גם בדידות ושייכות. דרך החומר, הצבע והשתיקה שבין הסימנים אני מבקש לגעת ברגע החמקמק שבו ההתבוננות בטבע הופכת להתבוננות פנימה.
הציור שלי נולד מתוך שנים של התבוננות בטבע, ובעיקר בציפורים. עבורי הציפור אינה רק מושא לציור ואינה רק ייצוג של יופי. היא נוכחות — לעיתים שקטה, לעיתים קוראת, ולעיתים כמעט נעלמת בתוך המרחב. אני מבקש לתפוס את הרגע שבו היא הופכת מדמות בטבע לסימן של מצב אנושי. בעבודותיי אני מחבר בין התבוננות קרובה בעולם החי לבין שפה חומרית ואקספרסיבית. הציפור המצוירת, המזוהה לעיתים עד רמת המין, פוגשת משטחים מופשטים, שכבות צבע, חריטות, סימנים דמויי כתב, זהב, אדמה ומרקמים שחוקים. המפגש בין הדיוק הפיגורטיבי לבין החופש המופשט יוצר עבורי מרחב שבין מציאות לזיכרון. אני נמשך במיוחד למתח שבין נוכחות לריק. לעיתים הציפור קטנה מול משטח גדול ושקט; לעיתים היא ניצבת מול כתם זהב, צבע או סימן שאין לו פירוש חד־משמעי. החלל שסביבה חשוב לי לא פחות מן הדמות עצמה. הוא מאפשר לציור לנשום — ומשאיר מקום לצופה להיכנס אליו עם הזיכרונות והרגשות שלו. הציפורים שלי נושאות איתן נדידה, שבריריות, הישרדות וחופש, אך גם בדידות ושייכות. דרך החומר, הצבע והשתיקה שבין הסימנים אני מבקש לגעת ברגע החמקמק שבו ההתבוננות בטבע הופכת להתבוננות פנימה.
יצירות דומות
