טריפטיכון עצמי
דמות אנושית יושבת חוזרת בשלושה שדות מלבניים בגוני זית, וביניהם נמשכים קווי טורקיז דקים על רקע צהוב רחב. שכבות השמן השקופות למחצה מותירות את מרקם הקנבס נוכח, ומשלבות רישום חופשי עם משטחי צבע מאופקים. החזרה על תנוחת הישיבה יוצרת מקצב מהורהר וחידתי, המתאים במיוחד לסלון, לחדר עבודה או למסדרון.
אורי רוזנטל
זהותי האמנותית פועלת בצומת מרתק בין דקדקנות לחתרנות. הרקע האקדמי וההכשרה מבית הספר שנקר ומבצלאל מעניקים לך מסגרת מושגית חדה, אך הפרקטיקה שלך דוחה במודעות "טהרנות אקדמית" לטובת חיכוך, תהליך גלמי וריאליזם אפל ומשחקי. עמודי התווך המושגיים: • המתח בין קונספט גבוה וחומר נמוך: השימוש בחומרים זולים (כמו חול על דבק לבן) לנשיאת משקל מורכב וכבד יוצר אירוניה חזותית. הוא מפרק את האליטיזם ומחליף אותו בפגיעות טקטילית וחשופה. • כאוס מבוקר והפיכת הטרגדיה/הטעות למעלה: הנכונות לחבק את המקריות ולחשוף את שאריות התהליך ביצירה המוגמרת חושפת את תפרי היצירה. הפגם הופך לעוגן של אוטנטיות. • ביצוע ילדותי מול משקל קיומי: הצמדת שפה חזותית פרימיטיבית לנושאים כמו בודדות, ההיות בן 41 ועדיין מחפש, והמקברי (האפל), יוצרת עימות חריף. היא הופכת אמת אפלה לנגישה אך ומטרידה כאחד. • הרס עצמי מבוקר ואבולוציה מתמדת: הצבת גבולות רק כדי לנפץ אותם מבטיחה שהעבודה שלך תישאר טריטוריה אורגנית ובלתי צפויה, ולא יצירה מחושבת ומתוכננת. יסודות פילוסופיים לתיק העבודות / הצהרת אמן "איני שואף לקלוע לטעם הקהל, אלא להציע משהו שהם לא ידעו שהם רוצים." • על נחמה ואוטונומיה: הסטודיו הוא טריטוריה אוטונומית. היצירה קיימת בראש ובראשונה כדי למלא צורך פנימי ולבנות מציאות חסרה, ללא תלות באישור הצופים. • על סרקזם חזותי והומור: ההומור משמש כנקודת הכניסה; המקברי הוא מה שנשאר כשהבדיחה שוקעת. הסרקזם הופך לכלי דיאגנוסטי לבחינת אשליה, בלבול וזהות. • על אמנות התהליך: היצירה המוגמרת אינה מצג שווא מלוטש לעולם — היא ארטיפקט של המאבק, האוגר בחובו כל מעידה, חישוב מחדש וסטייה מכוונת לאורך הדרך.
זהותי האמנותית פועלת בצומת מרתק בין דקדקנות לחתרנות. הרקע האקדמי וההכשרה מבית הספר שנקר ומבצלאל מעניקים לך מסגרת מושגית חדה, אך הפרקטיקה שלך דוחה במודעות "טהרנות אקדמית" לטובת חיכוך, תהליך גלמי וריאליזם אפל ומשחקי. עמודי התווך המושגיים: • המתח בין קונספט גבוה וחומר נמוך: השימוש בחומרים זולים (כמו חול על דבק לבן) לנשיאת משקל מורכב וכבד יוצר אירוניה חזותית. הוא מפרק את האליטיזם ומחליף אותו בפגיעות טקטילית וחשופה. • כאוס מבוקר והפיכת הטרגדיה/הטעות למעלה: הנכונות לחבק את המקריות ולחשוף את שאריות התהליך ביצירה המוגמרת חושפת את תפרי היצירה. הפגם הופך לעוגן של אוטנטיות. • ביצוע ילדותי מול משקל קיומי: הצמדת שפה חזותית פרימיטיבית לנושאים כמו בודדות, ההיות בן 41 ועדיין מחפש, והמקברי (האפל), יוצרת עימות חריף. היא הופכת אמת אפלה לנגישה אך ומטרידה כאחד. • הרס עצמי מבוקר ואבולוציה מתמדת: הצבת גבולות רק כדי לנפץ אותם מבטיחה שהעבודה שלך תישאר טריטוריה אורגנית ובלתי צפויה, ולא יצירה מחושבת ומתוכננת. יסודות פילוסופיים לתיק העבודות / הצהרת אמן "איני שואף לקלוע לטעם הקהל, אלא להציע משהו שהם לא ידעו שהם רוצים." • על נחמה ואוטונומיה: הסטודיו הוא טריטוריה אוטונומית. היצירה קיימת בראש ובראשונה כדי למלא צורך פנימי ולבנות מציאות חסרה, ללא תלות באישור הצופים. • על סרקזם חזותי והומור: ההומור משמש כנקודת הכניסה; המקברי הוא מה שנשאר כשהבדיחה שוקעת. הסרקזם הופך לכלי דיאגנוסטי לבחינת אשליה, בלבול וזהות. • על אמנות התהליך: היצירה המוגמרת אינה מצג שווא מלוטש לעולם — היא ארטיפקט של המאבק, האוגר בחובו כל מעידה, חישוב מחדש וסטייה מכוונת לאורך הדרך.
יצירות דומות
