פאג

הדיוקן החי והעוצמתי הזה של פאג הופך את אחד הפרצופים המלבבים ביותר בעולם החי למחקר בתפיסה, בתקשורת רגשית ובקשר העתיק שבין בני אדם לכלבים. הציור בנוי סביב פלטת צבעים מועצמת במכוון, כמעט בלתי־אפשרית. על רקע אדום־דובדבן רווי, פרוותו של הפאג מתהווה בגוונים זוהרים של צהוב, קרם וזית, בעוד גוני כחול עזים מעצבים את האוזניים המקופלות ואת אזור החרטום. במקום לשחזר את צבעי המציאות, היצירה משתמשת בצבע כדי להשפיע על התפיסה. באמצעות ניגוד סימולטני, הצבעים הסובבים משנים את האופן שבו נתפסות עיניו החומות של הפאג: באור הבוקר ובאור הערב הן נראות שונות במקצת, כאילו הן מבטאות בכל פעם גוונים רגשיים אחרים. ההבעה המצוירת נותרת ללא שינוי — אך חוויית הצופה משתנה. חוסר היציבות התפיסתי הזה נמצא בלב היצירה. בני אדם מחפשים באופן אינסטינקטיבי מידע רגשי בפנים ובעיניים, ולעיתים מגיבים לאותות חזותיים עדינים עוד לפני שהם מפרשים אותם באופן מודע. כלבים, ששפת התקשורת העיקרית שלהם היא בלתי־מילולית, קשובים במיוחד לאותות אלה. במהלך אלפי שנות ביות הם פיתחו רגישות יוצאת דופן למבט האנושי, להבעות פנים, למחוות, לתנוחות גוף ולמצבים רגשיים. מחקרים אף קושרים את תהליך הביות לשינויים בשרירי הפנים סביב עיניהם של כלבים, המאפשרים הבעות המסייעות לתקשורת עם בני אדם. כך הופך הדיוקן את מערכת היחסים המוכרת בין המתבונן לבין בעל החיים. הפאג אינו רק אובייקט שמביטים בו. מבטו הישיר והיציב יוצר תחושה שהוא, בתורו, בוחן את הצופה. מאחורי המפגש הזה מסתתר פרדוקס שקט. בני אדם לומדים שפות זרות לקראת ביקורים במדינות שבהן אולי ישהו רק לזמן קצר, ולומדים קודים תרבותיים כדי לתקשר עם זרים. ובכל זאת, בעל חיים יכול לחלוק עם אדם את ביתו במשך כל חייו, מבלי שהאדם ילמד אי פעם להבין את שפתו. כלבים הקדישו אלפי שנים ללמידה כיצד לקרוא אותנו. כמה מאמץ השקענו אנחנו בללמוד לקרוא אותם?