

מונוכרומטיות
מערך צפוף של משיכות אנכיות ואופקיות יוצר שדה מופשט בגוני לבן, אפור, שחור וכחול קריר. צבע האקריליק נבנה בשכבות עבות וגרפיות, עם סימני מכחול וגריעה שמעניקים לפני הקנבס קצב מחוספס ועומק. העבודה משדרת מתח מאופק ונוכחות אורבנית, ומתאימה במיוחד לחלל מגורים עכשווי או למשרד.

שני שטלריד
אני ציירת סוריאליסטית ומופשטת, עובדת בשמן ובאקריליק, ובשני המקרים אני מציירת את מה שקורה בתוך האדם ולא את מה שנראה מבחוץ. הגעתי לציור מאוחר, בגיל 48. במשך חמש עשרה שנים, עד גיל 40, הייתי מורה לאנגלית ומחנכת בתיכון. אחר כך הקמתי עמותה לתמיכה בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ועמדתי בראשה. במסגרת העמותה עבדתי מול התקשורת והכנסת, ובעקבות הפעילות שונו תקנות וחוקים. עד היום אני מרצה מטעם משרד הביטחון בנושא מניעת פשעי מין. מאז ה 7 באוקטובר, אני לא מפסיקה לצייר. הציור הפך למקום שבו אני נותנת צורה לדברים שאין להם מילים: זיכרון, אובדן, אשמה, גוף, וגם השמחה העיקשת שממשיכה לצמוח לצידם. חלק מהעבודות שלי מתחילות מרגש נקי, בלי לדעת לאן הן הולכות. אחרות נבנות מתוכנית מלאה ומדויקת. בשתי הדרכים אני מחפשת את אותו הדבר: רגע אמת אחד שהצופה יזהה כשלו. בעולם שלי כל חיה היא סמל, ולכל אחת יש משמעות משלה. הטבע מופיע אצלי כבית וכאוויר לנשימה, והדמויות הן מצבים של נפש. וכל משיכת מכחול צועקת נשיות. אני מאמינה שאמנות צריכה לגעת קודם ולהסביר אחר כך. אם ציור שלי עוצר מישהו לרגע וגורם לו להרגיש שמישהו ראה אותו, הוא עשה את שלו.
אני ציירת סוריאליסטית ומופשטת, עובדת בשמן ובאקריליק, ובשני המקרים אני מציירת את מה שקורה בתוך האדם ולא את מה שנראה מבחוץ. הגעתי לציור מאוחר, בגיל 48. במשך חמש עשרה שנים, עד גיל 40, הייתי מורה לאנגלית ומחנכת בתיכון. אחר כך הקמתי עמותה לתמיכה בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ועמדתי בראשה. במסגרת העמותה עבדתי מול התקשורת והכנסת, ובעקבות הפעילות שונו תקנות וחוקים. עד היום אני מרצה מטעם משרד הביטחון בנושא מניעת פשעי מין. מאז ה 7 באוקטובר, אני לא מפסיקה לצייר. הציור הפך למקום שבו אני נותנת צורה לדברים שאין להם מילים: זיכרון, אובדן, אשמה, גוף, וגם השמחה העיקשת שממשיכה לצמוח לצידם. חלק מהעבודות שלי מתחילות מרגש נקי, בלי לדעת לאן הן הולכות. אחרות נבנות מתוכנית מלאה ומדויקת. בשתי הדרכים אני מחפשת את אותו הדבר: רגע אמת אחד שהצופה יזהה כשלו. בעולם שלי כל חיה היא סמל, ולכל אחת יש משמעות משלה. הטבע מופיע אצלי כבית וכאוויר לנשימה, והדמויות הן מצבים של נפש. וכל משיכת מכחול צועקת נשיות. אני מאמינה שאמנות צריכה לגעת קודם ולהסביר אחר כך. אם ציור שלי עוצר מישהו לרגע וגורם לו להרגיש שמישהו ראה אותו, הוא עשה את שלו.





