מציירת השלום

ילדה צעירה בשמלה כחולה בוהקת שרועה על רצפה אפורה, שקועה בציור פרח אדום בין סימני גיר פזורים ושמש צהובה גדולה. האקריליק על בד יוצר מעברים רכים בגוף ובפנים לצד כתמי צבע חדים וחופשיים יותר סביב הדמות, כך שנבנה איזון בין תיאור ריאליסטי למחווה משחקית. זו עבודה עדינה ומרוכזת, עם תחושה שקטה של דמיון ילדי. הציור עוסק בילדות ישראלית, שבה משחק תמים מתקיים לצד החרדה של עולם המבוגרים. הילד מצייר פרחים, שמש וכותב „שלום” – יוצר לעצמו עולם קטן שבו עדיין אפשר להאמין בשלום ובביטחון. אך המרחב סביבו כבר חדור בסימנים של חוסר יציבות ומלחמה. רגליו של הילד הופכות למחוגי שעון, ומזכירות לנו שהזמן חולף במהירות, ושגם הילדות עצמה היא דבר שברירי וחולף.