דיוקן אדום בהטיה -מגזרות נייר
דיוקן נשי מסוגנן נבנה מתוך חיתוכים לבנים חדים על גבי משטח אדום־ארגמני, כשהראש נוטה קלות והשיער נמשך באלכסונים רחבים לאורך הקומפוזיציה. הקולאז' מנייר נשען על ניגוד ברור בין מלא לריק ועל קצוות נקיים שמעצבים את תווי הפנים. התוצאה שקטה, אינטימית וגרפית מאוד, עם נוכחות עכשווית מובהקת. גודל ללא פספרטו 20X29 ס''מ, עם פספרטו בערך 30X42 ס''מ.
מיה גולק אפטר
עבודתי מתקיימת במרחב החמקמק שבין זיכרון לבדיה, בין חוויה אישית לבין מיתוסים משפחתיים וקולקטיביים. נקודת המוצא הגיאוגרפית והרגשית של יצירתי נטועה ב־ La Peña Lara , אי בודד על נהר ריו קפיטן בדלתא של הטיגרה, ארגנטינה, המקום שבו גדלתי, ושהפך עם השנים מנוף ממשי לנוף פנימי, מיתי, טעון ועיקש. בשנים האחרונות אני מתמקדת במדיום של מגזרות נייר, בעבודה חופשית, ידנית ואינטואיטיבית. באמצעות סכיני חיתוך וכלי גרפיקה אני בוחנת את גבולותיו של החומר ואת האפשרות ליצור מתוכו עולם חזותי שלם: החל מעבודות קטנות ואינטימיות, בגודל של סנטימטרים בודדים, ועד מיצבי נייר גדולי ממדים, הנפרשים על פני קיר שלם. תהליך העבודה שלי אינו נשען על סקיצות או על תכנון מוקדם. הוא מתחיל לעיתים מדימוי ראשוני, מזיכרון, מתנועה או מתחושה, אך מתפתח מתוך מפגש ישיר עם הנייר. פעולת החיתוך היא עבורי צורה של רישום: קו הנוצר לא באמצעות הוספה, אלא באמצעות גריעה. הסכין פותחת נתיבים, קובעת מקצבים, מייצרת חללים, ודרכה מתהווים דימויים של סוסים, דגים, פנים וצמחייה, יצורים ומרחבים המצויים בין ממשות לחלום, בין טבע לזיכרון. הבחירה בנייר, חומר פשוט, יומיומי ופגיע, מאפשרת לי להטעין את הפשטות החומרית במורכבות חזותית ורגשית. הנייר נחתך, נחלש, נפרם, אך דווקא מתוך הפגיעות הזו הוא הופך לגוף נוכח, לעיתים כמעט ארכיטקטוני. היחס בין הנגטיב לפוזיטיב, בין החומר לבין החלל שנפער בו, יוצר דימויים הנעים בין הופעה להיעלמות, בין שליטה לאינטואיציה. כיום מתרכזת הפרקטיקה שלי בפיתוח סדרת מיצבי גריד מונומנטליים, המורכבים מרשת של מגזרות נייר עצמאיות המתלכדות לכדי שלם אחד. בתוך המבנה הסדור של הגריד מתרחשת תנועה פראית, אורגנית, כמעט חייתית. כך נוצרת מערכת חזותית שבה כל יחידה עומדת בפני עצמה, אך גם משתייכת למרחב רחב יותר כמו זיכרון פרטי ההופך בהדרגה למפה, לסיפור, לנוף.
עבודתי מתקיימת במרחב החמקמק שבין זיכרון לבדיה, בין חוויה אישית לבין מיתוסים משפחתיים וקולקטיביים. נקודת המוצא הגיאוגרפית והרגשית של יצירתי נטועה ב־ La Peña Lara , אי בודד על נהר ריו קפיטן בדלתא של הטיגרה, ארגנטינה, המקום שבו גדלתי, ושהפך עם השנים מנוף ממשי לנוף פנימי, מיתי, טעון ועיקש. בשנים האחרונות אני מתמקדת במדיום של מגזרות נייר, בעבודה חופשית, ידנית ואינטואיטיבית. באמצעות סכיני חיתוך וכלי גרפיקה אני בוחנת את גבולותיו של החומר ואת האפשרות ליצור מתוכו עולם חזותי שלם: החל מעבודות קטנות ואינטימיות, בגודל של סנטימטרים בודדים, ועד מיצבי נייר גדולי ממדים, הנפרשים על פני קיר שלם. תהליך העבודה שלי אינו נשען על סקיצות או על תכנון מוקדם. הוא מתחיל לעיתים מדימוי ראשוני, מזיכרון, מתנועה או מתחושה, אך מתפתח מתוך מפגש ישיר עם הנייר. פעולת החיתוך היא עבורי צורה של רישום: קו הנוצר לא באמצעות הוספה, אלא באמצעות גריעה. הסכין פותחת נתיבים, קובעת מקצבים, מייצרת חללים, ודרכה מתהווים דימויים של סוסים, דגים, פנים וצמחייה, יצורים ומרחבים המצויים בין ממשות לחלום, בין טבע לזיכרון. הבחירה בנייר, חומר פשוט, יומיומי ופגיע, מאפשרת לי להטעין את הפשטות החומרית במורכבות חזותית ורגשית. הנייר נחתך, נחלש, נפרם, אך דווקא מתוך הפגיעות הזו הוא הופך לגוף נוכח, לעיתים כמעט ארכיטקטוני. היחס בין הנגטיב לפוזיטיב, בין החומר לבין החלל שנפער בו, יוצר דימויים הנעים בין הופעה להיעלמות, בין שליטה לאינטואיציה. כיום מתרכזת הפרקטיקה שלי בפיתוח סדרת מיצבי גריד מונומנטליים, המורכבים מרשת של מגזרות נייר עצמאיות המתלכדות לכדי שלם אחד. בתוך המבנה הסדור של הגריד מתרחשת תנועה פראית, אורגנית, כמעט חייתית. כך נוצרת מערכת חזותית שבה כל יחידה עומדת בפני עצמה, אך גם משתייכת למרחב רחב יותר כמו זיכרון פרטי ההופך בהדרגה למפה, לסיפור, לנוף.
יצירות דומות
