נשימה

דמות עירומה שוכבת על ספה, מתוחה לאורך המישור האופקי של הציור. הגוף פונה אל הצופה, אך המבט מוסת הצִדה ונמנע ממגע ישיר. יד אחת שמוטה מטה בחופשיות ואילו השנייה מונחת על משענת הספה, ויוצרת תחושה של עייפות והתרחקות פנימית. הקומפוזיציה בנויה סביב האלכסון של הגוף, המחלק את המרחב לאזורי אור וצל. הרקע אינו מתאר מקום מסוים אלא פועל כסביבה ציורית שבה הדמות כמו מתמוססת. הניגוד בין כובד התנוחה לבין הרכות של מעברי הצבע יוצר תחושה של זמן שקט ומואט — לא פעולה, אלא הוויה.