מתחת לפני השטח

העבודה נוצרה מתוך רגע של שקט יחסי. על פני השטח יש תחושה של נשימה, של התייצבות, של תנועה שנרגעה. אך מתחת לפני השטח, השכבות אינן חלקות. קפלים, מערבולות וחריצים ממשיכים להתקיים, כמו זיכרון שאינו נמחק גם כשהגוף חוזר לעמוד. התבליט בנוי משכבות של עיסת נייר שנאספו, קופלו ונצברו זו על גבי זו, ויוצרים מרחב שבו רוגע חיצוני מתקיים לצד תנועה פנימית מתוחה. זהו מרחב שבו ניתן להמשיך לנשום — אך הצלקות עדיין נוכחות. הטקסטורות ופלטת הצבעים מבקשות להחזיק את המתח שבין מה שנראה כלפי חוץ לבין מה שנשאר חקוק בפנים. בין תחושת יציבות לבין מערבולות שקטות של זיכרון.