

רצועות נוף
השתקפות עירונית בחזית זכוכית הופכת לנוף של רצועות, קווים ומשטחי צבע. הרשת הישרה של החלונות פוגשת גגות וקירות שמתעקמים בתוכה, ויוצרת מקצב בגוני חול, חום וירוק עמוק, עם נגיעות כתומות. מרחוק מתקבלת קומפוזיציה כמעט מופשטת; בהתבוננות קרובה מתגלים המבנים והפרטים המרכיבים אותה.

תמיר שורץ
אני מצלם תוך כדי שיטוט, ונמשך למה שרוב האנשים עוברים לידו: שרטוט של ענפים על קיר, משטח שהזמן סימן, צל שנשבר בזכוכית. דרך אור, צבע, מרקם וקומפוזיציה אני מחפש נקודת מבט שנותנת לדברים האלה נוכחות. בעבודות שלי המוכר נע בין זיהוי להפשטה: מבנים הופכים למקצב של צורות, צמח נדמה לרישום וקיר מתקלף מתחזה למפה טופוגרפית. אני נמשך למפגש בין סדר לאי-סדר, בין עדינות לחספוס ובין השלם לשבור. המפגש הזה מגיע לגוף בסדרת הקולאז׳ים, שבה אני מצלם עור וצלקות, ואז קורע, חותך ומרכיב מחדש את התצלום המודפס. השבר הופך שם לחלק מהדימוי עצמו. אני רוצה ליצור צילומים שאפשר לחיות לצדם, לחזור אליהם ובכל מבט לגלות פרט נוסף.
אני מצלם תוך כדי שיטוט, ונמשך למה שרוב האנשים עוברים לידו: שרטוט של ענפים על קיר, משטח שהזמן סימן, צל שנשבר בזכוכית. דרך אור, צבע, מרקם וקומפוזיציה אני מחפש נקודת מבט שנותנת לדברים האלה נוכחות. בעבודות שלי המוכר נע בין זיהוי להפשטה: מבנים הופכים למקצב של צורות, צמח נדמה לרישום וקיר מתקלף מתחזה למפה טופוגרפית. אני נמשך למפגש בין סדר לאי-סדר, בין עדינות לחספוס ובין השלם לשבור. המפגש הזה מגיע לגוף בסדרת הקולאז׳ים, שבה אני מצלם עור וצלקות, ואז קורע, חותך ומרכיב מחדש את התצלום המודפס. השבר הופך שם לחלק מהדימוי עצמו. אני רוצה ליצור צילומים שאפשר לחיות לצדם, לחזור אליהם ובכל מבט לגלות פרט נוסף.






