ענבר נבט

כאמנית צרפתייה, היא אינה מציירת יצירות אמנות - היא מעוררת תגובות. עבודותיה נולדות במרחב שבו שום דבר אינו נשלט, שבו חומר משתלט וכופה שפה משלו. אקריליק, דיו ושרף אפוקסי מתנגשים, דוחים זה את זה, מתמזגים ומתפוצצים. המחווה אינה דקורטיבית; היא אינסטינקטיבית, כמעט חיונית. כל בד הוא מסע. היא חוקרת את המתח בין שליטה לכניעה, בין ברוטליות לשקט. נוזלים מתפשטים, נקרעים וקופאים ברגע בלתי הפיך. לא מדובר בקומפוזיציה, אלא בלתת לדברים לקרות. בלב העוצמה הזו, היא מכניסה שברי אור: עלי זהב, רסיסים יקרים, אבקות גבישיות. לא כדי לייפות, אלא כדי לחשוף. אור יוצא במקום בו חומר נבדק. עבודותיה אינן מבקשות לרצות ולא להרגיע. הן לוכדות משהו גולמי, פראי - רגש שלא ניתן להכיל, רק להרגיש. כל יצירה היא ייחודית, בלתי אפשרית לשחזור, משום שהיא תלויה ברגע, במצב, בדחף שלעולם לא ישוב. כאמנית וסופרת, היא מרחיבה את החקירה הזו דרך מילים. כתיבתה נושאת את אותה עוצמה כמו ציורה: היא לא מתארת, היא חושפת. היא נותנת צורה לבלתי נראה, מאירה את מה שחומק מאיתנו, ומניחה, שורה אחר שורה, שברי נשמה. ליקום שלה אין גבולות. אי אפשר להסביר אותו, הוא כופה את עצמו. "אני לא מציירת את מה שאני רואה, אני מציירת את מה שמתעקש בתוכי עד שהוא הופך לגלוי."