Flame

בלב של לילה שלא נגמר, כשהעולם כולו חשוך ונדמה שאפילו הכוכבים התעייפו מלנצנץ, נולדה אש שלא חיפשה לשרוף — רק לזכור. היא התחילה כלחש קטן, כמו נשימה של מישהי שמפחדת לאבד את עצמה. שום להבה לא פרצה, רק חום ששחה עמוק בתוך הקמטים של הזמן. שכבה אחרי שכבה, האש הזאת התפתלה, התקפלה, נאבקה, ובכל קפל נשמר סיפור אחר: של אהבות שנגמרו מוקדם מדי, של מילים שלא נאמרו, של רגעים רכים שנכנסו לכיסים הסודיים של הלב. הקמטים — הם לא סימנים של קמילה, אלא מפה של הישרדות. כל חריץ מספר על פעם שהאש כמעט כבתה, אבל בחרה שוב לנשוף ולבקש עוד הזדמנות. היא לא עלתה לשמיים, לא בקשה תשומת לב — היא בערה פנימה. בשקט. בעקשנות. ביופי שלא צריך אישור. והיה רגע אחד, רגע שקט כמו אחרי סערה, שבו האש הבינה שהיא לא שם כדי לכלות — היא שם כדי לחשל. להפוך את הכאב למרקם, את הבעירה לצורה, את הפחד לאור זהוב שנאחז בשוליים. וכשהיא התגבשה לתבליט — בדיוק כמו שיצרתי אותו — היא הפכה להיות עדות. עדות לכך שגם מתוך הכי שרוף, הכי מקומט, הכי מפוחד — יכול לצמוח משהו שמרגיש כמו לב שנולד מחדש. זו לא אש של חורבן. זו אש של אמת. של כוח. של חיים שמתעקשים להמשיך לנשום, גם כשמסביב הכול דומם.